זרוק קובץ. קבל מסד נתונים.
או חבר את זה שכבר יש לך. שניהם מסתיימים מאחורי אותה ממשק, כך שווידג'ט לא יכול להבחין בהבדל — וגם לא האדם שקורא אותו.
שלוש דרכי כניסה
הביאו קובץ, מסד נתונים או חשבון
טבלאות אמיתיות, לא גיליון אלקטרוני שמעמיד פנים
עמודות עם טיפוסים, טפסים שכותבים אליהן, ומעצב למבנה. גרור גיליון אלקטרוני ומגיעה טבלה מלאה מראש — העמודות נקראות מהקובץ ולא מנוחשות על ידך.
PostgreSQL, MySQL או MongoDB
מחובר במצב קריאה בלבד. שניים ב-Pro, עשרה ב-Team. קריאה בלבד היא המטרה ולא מגבלה: שום דבר ש-dash-b עושה לא יכול לכתוב לנתוני הייצור שלך, כי מעולם לא ניתנה לו היכולת.
קטלוג אחד לכל מקור
מחברים, חשבונות OAuth, ואתר ה-WordPress שלך — שהפוסטים, העמודים והמדיה שלו מגיעים כמשהו שווידג'ט יכול לקרוא, בלי תוסף שכותב מחדש את התבנית שלך.
הקוראים שלכם
החליטו מה מרכיב משתמש
תן שמות לשדות, בחר את הטיפוסים, אפשר העלאות, וטופס הפרופיל שכותב אליהם מופיע. לוח עם קורא אחד לא צריך את זה. לוח עם מאה קוראים כן צריך, וזה ההבדל בין עמוד למוצר.
החלק הכן
מה קורה כשהנתונים לא נמצאים
אריח שלא מצליח להגיע למקור שלו אומר את זה.
הוא לא מציג גרף ריק, והוא לא מציג לך בשקט את המספרים של השבוע שעבר כאילו היו של היום. זה חשוב בעיקר בעותק מיוצא, שבו חצי מהשירותים בכלל לא נמצאים — אתה תמיד יודע באיזה חצי אתה מסתכל.
הנתונים שלך נשארים שלך, כולל בדרך החוצה.
מייצא עיצוב — והוא לוקח איתו את המבנה שלו. מייצא את כל המעצב — והוא לוקח גם את החיבורים. אף אחד מהם מעולם לא דרש תוכנית.